דף הבית > > הבונקייה
הבונקייה - בלוג הסבולת של בונק


מרתון ירושלים

מרתון ירושלים- תפסתי יום טוב…

 

שלושה שבועות בדיוק אחרי האולטרה מרתון ל-52 קמ בהרי ירושלים, נעמדתי על קו הזינוק למרתון ירושלים. הגעתי כבר ביום חמישי אחה"צ למלון בירושלים, מצויידת בבן הזוג, שלראשונה רשמתי אותו למירוץ 10 ק"מ, והוא שיתף פעולה לשם שינוי, ובשק של חששות יחד עם שלושה זוגות נעלי ריצה- שני זוגות של נעלי תחרות ואחד- של ריצות כביש "סתם", שני זוגות מידרסים, שני סטים של בגדי ריצה קצרים, פשוט כי טרם החלטתי מה ללבוש ומה לנעול.

החששות הציקו. מאז האולטרה אני סוחבת מתיחה כלשהי בחלק העליון של הארבע ראשי, שמייצרת כאב בעליות. אני גם מסתובבת בתחושה, שיכולת הריצה שלי נפגעה מאז שהכנסתי אופני כביש לחיי ובעצם לא חזרתי למהירויות, לפחות באינטרוולים, שהיו לי לפני פציעת האגן מלפני שנה (בדיוק שבועיים אחרי חצי מרתון ירושלים אשתקד). לא היה לי ברור אם בכלל אצליח לשרוד את הריצה הזו אבל החלטתי להמר, להגיע מצויידת במשככי כאבים ולהיות אופטימית. הבנתי לפי רשימת המשתתפים, שפודיום כבר לא יהיה פה, כנראה אפילו לא בקטגוריית הגיל. מה שנותר לי הוא לרוץ את הריצה שלי ולהנות.

במלון שודרגנו לסויטה מפנקת, ארוחת הפסטה היתה נעימה וטעימה, כרגיל באירועים האלה פגשתי המון חברים. הגשם לא פסק מאז הגענו לעיר הקודש ועד שהלכתי לישון. קיוויתי שימצה את הנושא עד הבוקר, וכך אמנם היה.

שלושה ימים לפני המרתון אירחתי את רצי חוף הכרמל לארוחת פסטה בביתי, יותר לצרכי תרפיה קבוצתית. אחד מנושאי הדיון הבוערים היה: מה לובשים במרתון ביום קר, כפי שצפוי לנו. מאמן הריצה שלי אמר- רק בגדים קצרים! והוסיף: "ראית פעם אתיופי או קנייתי רץ מרתון עם בגדים ארוכים?" השבתי לו, שבכל הכבוד, אני לא אתיופית, אני נראית אולי כמו אחת שאכלה שלושה אתיופים… אבל פעלתי לפי עצתו ולבשתי קצר, עם עליונית חמה שאותה הסרתי בסמוך לפני הזינוק.

יצאנו מהמלון בריצת חימום אל נקודת הזינוק.

נפרדנו לשלום, אני פניתי אל מקצה המרתון ובן הזוג הלך להעביר את הזמן עד לזינוק שלו.

אחד החבר'ה הציע שירוץ איתי, הוא חשב על 5 דקות לק"מ בממוצע. הסכמתי בשמחה אבל הוספתי, שאם בא לו לרוץ מהר יותר- הוא משוחרר מבחינתי.

זינוק, יוצאים לדרך. אין לי מושג מה יהיה הקצב הממוצע, לא פיתחתי שום אג'נדה בעניין זה. מבחינתי- בעליות עולים ובירידות יורדים. במישורים חשבתי לרוץ בקצב דומה לזה שרצתי בטבריה לפני שנה- 4:44 דקות לק"מ, בירידות להתגלגל לפי רצון הרגליים ובעליות- צעדים קטנים ובלי לחץ.

בירידות מצאתי את עצמי רצה בקצבים של 4:10, 4:00 ואפילו 3:55 דקות לק"מ. השתדלתי שלא לבלום, הטיתי את הגוף קדימה ונתתי לו לעוף. בעליות- לא נלחמתי, עליתי במתינות, בקצב שימור כוחות.

פתאום אני עוקפת את אורנה בלאו. אני בטוח חולמת. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהיא תחזור. וכעבור כמה ק"מ היא חוזרת ועוקפת אותי. שוב אני מגיעה אליה ורצה לצידה. אני אומרת לה: "אורנה, עוד מעט ייגמר לי החלום ואת תהיי שעה לפניי". היא מחייכת וממשיכה. יותר לא עקפתי אותה אבל נשארנו בקשר עין כמעט כל הדרך.

הקילומטרים עפים להם, בשונה ממרתון טבריה, כאן יש עידוד! עוברי אורח, רצים, צלמים, שוטרים, חיילים, מאבטחים, כולם מעודדים, האווירה פשוט נהדרת! כמובן, עדיף להתעלם משיירות המכוניות ובהן נהגים עצבניים ואומללים, ששוב סגרו להם את העיר והם תקועים בחוסר אונים ברכביהם רק משום שכמה אלפי משוגעים החליטו לרוץ להם על הכביש. אני מביטה סביבי, בנייני האבן, ההרים הסובבים את העיר, אני רגילה לראות ים באופק מעבר להרים. כאן אין ים, אבל יש חומות. נכנסים לעיר העתיקה, רצים על אבנים חלקות. המוח לא פנוי להתעמק באתרים שהרגליים רצות בהם או בסמוך אליהם. מדי פעם מציצה בשעון. אם נרדמתי בשמירה אני מגבירה. אני מרשה לעצמי לרוץ גם בקטעים היותר דומים למישור, בקצבים גבוהים יותר מהמתוכנן, כמו 4:30, 4:20 דקות לק"מ, יותר סומכת על תחושת הגוף. את מד הדופק השארתי בתיק. עד היום לא למדתי לעשות איתו תכניות. הוא קיים בעיקר כדי לדעת שיש דופק באופן עקרוני.

אמרו לי שבירושלים המרתון מתחיל בק"מ ה-27. אני שומרת כוחות. ואז מגיעה באמת עליה ארוכה מקודמותיה, נדמה לי שהיא הובילה להר הצופים, משם המשכנו באיזו הקפה, ירדנו ושוב עלינו. המסלול לא נחקק בזכרוני. הרגשתי כמו מכונה שרצה, המוסיקה באזניות נתנה לי קצב, מוטיבציה, החיוך לא ירד מהפנים כמעט. לא פלא, כל כך הרבה צלמים בדרך, ובפולניה לימדו אותי לחייך למצלמה.

כמובן לא זכרתי את סיפורי הדרך של המסלול ולא זכרתי מתי מסתיימות העליות המשמעותיות- האם הק"מ ה-34, ה-36 או בכלל ה-40?

זה לא ממש משנה. אני חוזרת על המנטרה, שבעליות עולים ובירידות יורדים ולא חשוב כמה כאלה עוד נותרו.

מתחילה להרגיש, אחרי 36 ק"מ בערך, כאבים בעצמות של גב הרגל. מתעלמת. יש לי ברירה? הקצב כבר יורד בק"מ האחרונים, דוקא בירידות קשה לי לתפוס תאוצה. אבל אין שום קיר, הריצה די יציבה. מביטה בשעון וקולטת, שיש מצב לרדת מ-3:30 שעות. אני בסך הכל קיוויתי לרדת מ-3:40 שעות.

אחרי ירידה ארוכה מגיעה עליה. לקראת הק"מ ה-40 בערך. וזו עליה רעה! עכשיו הארבע ראשי מתחיל לצעוק, לא בחלק המתוח, סתם באמצע. כפות הרגליים כואבות, יש גם תחושת נימול, אני סופרת את הק"מ לאחור. עכשיו הם עוברים לאט יותר. מכרה מצטרפת אלי לריצה בעליה בק"מ ה-40 ומודיעה לי שזו העליה האחרונה. כן, כמו השיר :אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". כי גם בק"מ ה-41 צצה לה עליה, לא רעה כקודמתה אבל בהחלט מכאיבה במיקומה על המסלול. אין מצב להגביר ממש את הקצב. מסתיימת העליה, ירידה קלה והנה הפניה לגן סאקר. מפה עוד ק"מ וקצת ומסיימים. בחיי שרציתי לתת ספרינט סיום. אבל את שער הסיום מיקמו על הדשא, הניחו שטיח ארוך שיוביל את הרצים אליו. הגשם והבוץ שמתחת לשטיח הפכו את 100-200 מ' האחרונים למסלול ריצת שטח טובעני, כל צעד משפריץ מים והרגל טובעת בתוך השטיח, אבל הנה סיימתי. לא יכולה ללכת כי כפות הרגליים כואבות. גם הארבע ראשי נזכר שבעצם הוא נמתח באולטרה. טוב שיש בן זוג שיחלץ את הצ'יפ מהנעל.

מביטה בשעון- 3:24 שעות. רק 4 דקות לאט יותר מאשר בטבריה אשתקד. מקום שני בנשים הישראליות, מקום שני בקטגוריית הגיל. דקה וחצי אחרי אורנה בלאו. אני מופתעת לטובה. הבוקר עוד הייתי מוכנה לחתום על תוצאה איטית ב-10 דקות.

בעוד מסירים לי את הצ'יפ מהנעל, מתפרץ ממני בכי משחרר. בן הזוג לא מבין מה קורה פה, בד"כ הוא לא שם כזה קורה. אני מרגיעה אותו שככה זה, זה מה שהגוף שלי עושה אחרי תחרויות ארוכות. בלי שום סיבה.

מדדה למיתחם המסז'ים ומתמכרת לארבע הידיים שמנסות להקל על הכאב. יעבור.

עכשיו אני באופוריה שאחרי המרתון.

ישנם ימים טובים, היום תפסתי אחד כזה :)



כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>