וואי,

עבר הרבה המון.. התגעגעתי קצת. אבל רק קצת, אין מה להתלהב.

הגיהנום של ניס נשכח ועבר במהלך יולי אוגוסט בהם הרשיתי לעצמי קצת לנוח ולאכול כמו שצריך (מה לא עושים בשביל שהאמא הפולניה תחייך קצת), אבל אז הגיע הזמן להתחיל לחשוב על העונה הבאה.

הנמריה מתפרקת,

ג. מחליט שהוא ממשיך אבל לבד, ומתפרקת לנו הנמריה. לירון ונעמי ממשיכים ומצטרפים כוחות חדשים לפלג הצפוני, אבל זה לא אותו דבר, אין את הטריו שעבד כל כך יפה יחד בשנתיים האחרונות כאשר נעמי מנצחת על החגיגה בדרכה המיוחדת. אין מה לעשות, ממשיכים הלאה..

התחרות הטובה שהייתה לי בניס הגבירה אצלי את התיאבון והשנה הצבתי לי יחד עם "רופא השיניים" (להלן המאמן) יעדים קצת יותר יומרניים.. מקווה שלא הגזמתי, נשארו קצת יותר מחמישה חודשים ואז נראה אם הייתי בכיוון או לא אבל בכל מקרה ההתנהלות תהיה בהתאם ליעד הזה.

בנינו תכנית אימונים שילדית שכללה את התחרויות הגדולות הבאות: מרתון טבריה, ישראמן (שלשות מלא – רכיבה), חצי איש ברזל בעמק הירדן, מירוץ הרצליה ואיירונמן בקיץ כתחרות מטרה.

אחד היעדים המרכזיים היה לרוץ סביב ה3 שעות את מרתון טבריה 2012, תכניות לחוד ומציאות לחוד, ממש בתחילת העונה, באימון ריצה לא ארוך או קשה במיוחד לקראת אמצע הריצה, הרגשתי כדור טניס מתהווה במהירות באזור שריר התאומים הימני. כואב, אמצע האימון וצריך לחזור הביתה, נוריד קצב? נלך? לאאא, נרוץ על הכאב, מה כבר יכול להיות?? אז זהו, יכול להיות עוד פחות נעים. חיכיתי מספר ימים וניסיתי שוב, לא, זה לא עובד. התחלתי לחשוש שמדובר בפציעה קצת יותר רצינית מסתם שריר תפוס. עוד כמה ימי מנוחה ושוב, יציאה לריצה ואחרי כמה דקות העסק לא עובד. אשר יגורתי, בא, צריך לבקר את האינקוויזיטור. בסדנת הכאב של מורן אובחנה מתיחה חזקה בסוליאוס עם חשש קל לקרע.. לא משהו בהתחשב בעובדה שמי שרוצה לרוץ מרתון ב3 שעות צריך להתאמן קצת. מורן טיפל והניף את חרב הקיצוצים – שבועיים ללא ריצה.

אח"כ ציווה האינקוויזיטור, תחזור לאט לאט עם שרוול קומפרשן. אז ניסיתי, אז מה, עדיין הכאבים שם.. הולך לאולטרה סאונד. הרופא מאבחן קרע קטן בסוליאוס, המרתון הולך ומתרחק. חוזר למורן ולמרתף האינקוויציה שלו, הפעם הולכים גם על האמצעים הכבדים – דיקור. שוב מנוחה של כמה שבועות ושימוש אינטנסיבי בגליל לטובת עיסויים עמוקים של השריר הפגוע. בסך הכל כ10 שבועות של השבתה מריצה ששמו בסימן שאלה גדול את ההשתתפות במרתון שלא לדבר על לרוץ 3 שעות..

המאמן מעדכן תכניות ולאט לאט אני חוזר לרוץ כל פעם קצת, וכל פעם מעלה את משך האימון. אני סקפטי לגמרי לגבי היכולת שלי והמאמן מרגיע ואומר שאחזור הרבה יותר מהר ממה שאני מדמיין, יש לך עומק הוא אומר.. אני מנסה להאמין לו ועדיין סקפטי. רואה את כולם מתקדמים בריצה ומרגיש שנשארתי הרחק מאחור. במקום אימוני הריצה אנחנו מעלים הרבה עומס באימוני רכיבה, מרגיש טוב ומצמצם פערים על הדבוקה המובילה. יופי, חשוב מאד, מקצוע הרכיבה שלי דורש טיפול מעמיק ושיפור על מנת שאוכל לעמוד ביעד המרכזי שלי השנה.

מירוץ אייל,

נקראתי לדגל לרוץ עם לירון ועם המאמן, התכנון היה לרוץ לאט סביב 4:40 לק"מ על מנת לשמור על הרגל. אז מה אם זה היה התכנון, מצאנו את עצמנו רצים על 4:18לק"מ  ואפילו הרגשתי לא רע.אבל עדיין המרחק למרתון הוא רב ואני בספק אם בכלל אשתתף, במיוחד לאור העובדה שאפסיד את אחת מתחרויות ההכנה החשובות – חצי מרתון בית שאן וזאת עקב נסיעה לארה"ב.

כמה ימים לפני הנסיעה נקראתי שוב לדגל ע"י אותם ליצנים – בוא לרוץ איתנו בדזרט צ'אלנג, בקטנה, 30 ק"מ בלילה בשטח. מה אתם רוצים ממני אני שואל? בוא בוא. יהיה כיף. נרשמתי והגעתי לריצה. מתארגנים לריצה, תיק מלא איזוטון על הגב והרבה מצב רוח טוב. סוגרים על פתיחה מתונה והצמדות לזון 2 גבוה פחות או יותר. זינוק, נצמדים לימין על מנת לא לאבד אחד את השני ורצים רגוע. פנסי ראש דולקים והמראה מסביב מדהים. עשרות פנסי ראש מסביבנו בנוף המדברי של שפך זוהר. כולם בטירוף של הריצה. אנחנו עוברים לנוהל קשקשת ושומרים על העצימות שקבענו. לאט לאט מתרווחות השורות ואנחנו לבד, באמצע המדבר. שקט מדהים וצינת לילה כמו שרק המדבר יכול להציע. בינתיים אני מרגיש שכל המשקה האיזוטוני נשפך עלי, משהו נדפק בצינורית והכל נשפך עלי לאורך כל הריצה. מקווה שיהיו מספיק מים על המסלול. המארגנים מבטיחים עליה מטורפת באיזור הק"מ ה13 וההבטחה אכן מתקיימת, טיפוס אימתני מתגלה לנו לאור הפנסים. מטפסים ועולים למישור עמיעז, ממשיכים בקצב שלנו ועוקפים עוד ועוד כאלה שפתחו חזק מדי. כ4 ק"מ לסיום מודיע לנו אחד המרשלים  שיש רק 3 מתחרים לפנינו ואנחנו ממוקמים במקומות 4, 5 ו-6. מיישרים גב, מסדרים את האיפור וגולשים לעבר קו הסיום. משלבים ידיים וחוצים יחד עם חיוך. קצב ממוצע 4:38 דק/ק"מ. לא רע, אני מתחיל להרגיש טוב עם הריצה, לא מדהים אבל הבטחון חוזר אלי. ואני מחליט כן ללכת על המרתון, לא 3 שעות אבל מרתון בזון 2 יכול להתאים לי.

בארה"ב הקפדתי לרוץ כמעט מדי יום דבר שעזר לי לשמור על ההתקדמות האחרונה. רוב הריצות היו על המסילה עקב תנאי מזג אוויר בעיתיים של 10- מעלות אבל עשו את העבודה. ריצה אחת זכורה לטוב באיזור ניו יורק, נוף מדהים, מזג אוויר קר, רולינג הילס עצבני אבל בכל זאת נשמר קצב טוב. יפה, שבוע הבא סימולציה של 35 ק"מ על מסלול המרתון.

המאמן ארגן דבוקה שאמורה לרוץ את המרתון סביב קצב של 4:50-4:40 לק"מ, הדבוקה כוללת בשלב זה אותו, לירון, הרן ועבדכם הנאמן. יוצאים לסימולציה בהרכב המדובר ואלינו מצטרף אלכס שאמור לרוץ את המרתון יותר מהר אבל בספק בגלל חוסר באימונים.

הסימולציה עוברת בסדר גמור, הקצב נשמר על 4:45 דק/ק"מ ואני מרגיש מצויין, הביטחון לקראת המרתון בהחלט עולה ואני די מופתע, איך זה יכול להיות שאני במצב לא רע אחרי כל כך מעט אימונים, זה היה השבוע הכי ארוך שלי מבחינת קילומטראז מצטבר, 58 ק"מ סהכ (!).

מרתון טבריה, 12.1.12,

הבוקר נפתח בסערה, קר מאד, גשם רציני ורוחות חזקות. אומר ללירון ולאייל שאיתי באוטו – חברים, היום מלחמה. זה היה ב07:00, למרבה המזל, לקראת הזינוק, כאילו לכבודנו ולכבוד 1800 רצים נוספים מזג האוויר נרגע והופך קלאסי לריצה ארוכה. קריר, מעט רוח וללא גשם. נפגשים עם אנשי הדבוקה הראשונה, גל ודני ואוספים את אלכס שהחליט להצטרף לדבוקה שלנו. מהדבוקה המקורית נשארו לירון ועבדכם הנאמן וכאמור אלכס שהצטרף. רגועים לגמרי על קו הזינוק, מתבדחים קלות ומצרפים אלינו שניים שביקשו להצטרף על הקצב שלנו. הסכמנו כאשר התנאי היה שיספרו סיפורים יפים.

זינוק, אנרגיות מדהימות, מקפידים מתחילת הדרך לשמור על תכנית הריצה שלנו, שני המצטרפים לדבוקה הקטנה שלנו מושכים טיפה קדימה ואנחנו מרסנים אותם, רוצים איתנו, אז איתנו, רוצים להשתולל, בבקשה, תהיו חזקים ונפגש בהמשך. הדרך עוברת בנעימים תוך קשקשת ואווירה טובה. אחד מספר סיפור שהוא ראה אותנו במירוץ אייל ועקף אותנו. יפה לו, הוא מקבל מחיאות כפיים והוא מרוצה מעצמו. זה מה שחשוב. בק"מ ה17 אן ה18 הוא מחליט שאנחנו רצים לאט מדי לטעמו ויוצא קדימה, אנחנו משחררים אותו מתוך ידיעה ברורה שעוד נפגוש אותו בהמשך. ממשיכים בדבוקה המשולשת שלנו ומגיעית לנקודת הסיבוב שם פוגשים את המאמן שבא לעודד ואת מרקוביץ. מצטלמים וממשיכים בשלנו. זה השלב שבו כל החכמים שפתחו חזק מדי מתחילים לשלם את המחיר. אנחנו אוספים אותם אחד אחרי השני, לא חלילה צוחק לאידם אבל המשפט האלמותי Race Your Own Race מקבל משנה תוקף החל מהקילומטר ה27 בערך. אנחנו בשלנו, הקצב נעים, הדופק נעים, החברה נעימה, הכל בעצם נעים (חוץ מדבר אחד שחסר אבל לא זה המקום..). בק"מ 32 בערך  מתחיל הקטע הקשה יותר של המרתון, ליד סכר דגניה מתגבהת עליה שבשלב זה הופכת להיות קצת משמעותית וכאילו כדי להכביד, רוח פנים שלא ממש מסייעת. הקצב מעט יורד אבל לא באופן משמעותי. עדיין שומרים על ממוצע של 4:41 דק/ק"מ. הדופק טיפה עולה אבל עדיין מרגיש מצויין, מה שמאפשר לי הנאה נטו מהאירוע הזה. מעט יותר מאוחר אנחנו אוספים כצפוי את החתיכות של אותו מצטרף שיצא קדימה מוקדם מדי. לא נורא, שילמד בפעם הבאה. ק"מ אחרון, מתחילים להתארגן לקראת הסיום, מיישרים קו וחוצים יחד את קו הסיום. 3:19:43, בול על הקצב המתוכנן (אפילו הקדמנו ב17 שניות) תוך כדי הנאה גדולה מכל התחרות. אין מה לשמוח יותר מדי, צריך להתחיל להתכונן לישראמן, ממש שבוע לאחר מכן.

כמה מילים על תזונה: במרתון הזה החלטתי ללכת על פרוטוקול תזונה שונה מעט ממה שאני רגיל בתחרויות ארוכות. כל 30 דקות ג'ל + כדור מלח, מים בנקודות הזנה שעל המסלול (שהיו בדיוק בכמות הנדרשת, ובמיקומים הנדרשים). לקחתי שני ג'לים רזרבה למקרה ש.. את תכנית התזונה הוצאתי לפועל עד שעתיים וחצי לתוך הריצה כאשר משלב זה עברתי לג'ל כל 20 דקות וכדור מלח כל 30 דקות. פרוטוקול זה עבד מצויין והתאים לתנאי העצימות ומזג האוויר. בדרך כלל במקטע הריצה בתחרויות ארוכות אני עובד על פרוטוקול עשיר יותר של ג'ל כל 20 דקות.

ישראמן 2012, בהתחלה נרשמתי לחצי המרחק, אבל בעצת המאמן מצאתי שלשה ואני אמור לעשות את מקטע הרכיבה.

ואיזו שלשה מצאתי, רותם עמית, שחיינית צעירה ומבטיחה שלא נראה שתשאיר סיכוי למי מהמתחרים האחרים, מצד אחד יתרון משמעותי ומצד שני שם אותי בעמדת הארנבת שהזאבים דולקים אחריה. החלטתי להתעלם מהנתון הזה ולהוציא לפועל את תכנית התחרות שלי ורק שלי. הרץ בשלשה, ראובן מילמן, גם הוא אינו קוטל קנים בתחום הריצה ואנחנו מצפים להתברג גבוה על הפודיום.

הישראמן הפך עבורי ועבור הנמריה לאירוע שנתי קבוע, כבר יודעים בדיוק לאיזה מלון, מי נוסע עם מי, הכל ידוע ומוכר. יחד עם זאת, השנה, לראשונה אני אמור לרכוב את המסלול המלא, אמנם כחלק משלשה אבל עדיין, מסלול הרכיבה של הישראמן נחשב לאחד מהקשים והמאתגרים בעולם ולי יש מרתון בגוף מלפני שבוע בלבד. איך מתמודדים עם המפלצת הזו? לא ממש מרגיש מוכן לקראת הרכיבה הזו כי מאז ניס (בקיץ) לא רכבתי רכיבה ארוכה של מעל 100 ק"מ והשבועות האחרונים מאז הנסיעה לארה"ב לא היו משופעים באימוני רכיבה. משתף את המאמן בלבטים והוא כרגיל מרגיע וטוען שיהיה בסדר. ממש..

בוקר התחרות מסתמן כאחד הבקרים הקרים ביותר שידעה ארץ השמש הנצחית שלנו בשנים האחרונות. מאחר ואני רק רוכב, אני מתפנק על ביב 3/4 איכותי, חולצה דקה, מעליה חולצת רכיבה ושרוולים חמים. 45 דקות חימום על הטריינר משכיחים ממני את הקור האמיתי ששורר על המסלול, בודק את מעיל הרוח שהבאתי ומעט מסתבך עם הרוכסן ומחליט בעקבות כך לוותר עליו, חושב שממש לא בא לי להתחיל להסתבך איתו תוך כדי רכיבה, סימן טוב, אני לוקח את הרכיבה הזו ברצינות.. מה עם כפפות, אני חושב לעצמי, לובש אותן ובסוף מחליט לוותר, שונא לרכוב עם כפפות בתחרות, מאד מקשה על תפעול של הג'לים ושאר התוספים.. מפאת חוסר מקום בכיסים השארתי אותם בשטח ההחלפה. טעות שמאד הכאיבה לי בהמשך היום, מאד.

כאן המקום להסבר קצר על נושא התזונה בישראמן: אם בתחרויות בחו"ל יש תחנת הזנה משופעת בכל טוב כולל משקאות איזוטוניים, ג'לים, בננות, פירות יבשים ושאר טובין כל 17-20 ק"מ, הרי שבישראמן יש תחנות הזנה בודדות לאורך המסלול ולא עשירות במיוחד. בקיצור, אל לו לרוכב להסתמך על מה שמחלקים בתחנות ההזנה. מכיוון שכך, עליתי עם 3 בקבוקי שתיה ובקבוק ציוד בכיס החולצה, 12 ג'לים בכיס החולצה,  עמוס לעייפה, מה שלא השאיר לי מספיק מקום לקחת את הכפפות (איי כואב)..

יושב על הטריינר ומתחמם, ראובן מתקרב אלי ומודיע שרותם יוצאת מהמים עוד שתי דקות והיא בפער של כמה דקות על ליאור. יורד מהטריינר להתארגנות אחרונה ורותם מגיעה, לוקח ממנה את הציפ, רץ החוצה משטח ההחלפה ועולה על האופניים. מכיוון שאני כבר אחרי 45 דקות חימום אני מתקדם מהר ויפה ותופס מהר מאד את אנשי החצי שיצאו לפני. מרגיש כבר בשלב הזה שטיול זה לא יהיה, רוח פנים מורגשת היטב וטמפרטורות נמוכות באילת לא מבשרות טוב על מה שיהיה למעלה על ההר. מתחילים לטפס, מתייצב על הקצב הרצוי ומתחיל ליישם את תכנית התחרות. טווח 4-5 בעליות, טווח 3 במישורים. תופס עוד ועוד אנשים מהחצי ומרגיש מצויין, עדיין השדה מלא במתחרים והאווירה טובה, חיוכים ובדיחות לאורך הטיפוס. מגיע לסוף העליה, מעבר נטפים ויודע שבעצם רק עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית. קרררר לי.. הזיעה מתקררת ומורגשת היטב על ההר למעלה, רוח פנים משמעותית ורולינג הילס עצבני עד סיירים בערך, לקראת סוף העליה לנטפים ליאור (המאמן) עוקף אותי וקורא לי לבוא איתו, אני אומר לו שקבעתי עם המאמן שלי, שבטח הוא מכיר אותו על תכנית מסויימת ואני לא מתכוון לסטות ממנה. הוא מחייך וממשיך הלאה, נעלם לי בדרך להוציא לפועל רכיבה מטורפת על המסלול הזה. עד סיירים עדיין יש רוכבים על המסלול אך הם הולכים ומתמעטים, מתקרב לסיירים ורואה את הראשונים של החצי אחרי הסיבוב. לא מזהה את רובם כי אני נכנסתי עמוק פנימה ואני מתנהל מול עצמי והשדים שלי. לא בטוח בעצמי שאוכל לשרוד את המסלול הקשה הזה לאור ההכנה הקצרה מדי לטעמי, התנאים המטורפים והעייפות הכללית (בכל זאת מרגיש את המרתון בגוף). עובר את סיירים וזהו, מתחיל להרגיש את הבדידות, ליאור הרחק מלפנים והבא אחריו, תום, עדיין לא הגיע, מעיף מבט למעלה מקווה שאין נשרים בשמיים שמחכים שאתפגר אבל אני לא מתכוון לתת להם צאנס בכלל. מעט לפני הסיבוב בנאות סמדר, תום מרמרלי עוקף אותי, ושוב אני נשאר לבד עם הנשרים.. מדי פעם מלווה אותי אופנוען מטעם המארגנים שלמען האמת הודיע לי כבר בתחילת הדרך שהוא ילווה אותי כל הדרך. אותו מלווה ממש עזר לי בשני מקרים כאשר הגעתי לתחנות הזנה שלא היו ערוכות להגיש לי מים או בננה הוא צעק לי להמשיך ושהוא יביא לי בהמשך את מה שאני צריך. אינני יודע את שמו אבל רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לו על הסיוע ובעיקר שחילץ אותי מדי פעם מהבדידות הארוכה הזו (לא שהיה לי רע מדי שם).. הקטע חזרה מנאות סמדר לכיוון נטפים מתאפיין בעליה מתונה וארוכה כשעיקר הקושי נעוץ ברוח הפנים הקפואה שנשבה ללא רחמים. זה השלב שבו לא הייתי בטוח שאני שורד מעבר לק"מ ה100, חפירה עמוקה מול הרוח והקור.. ממש ייחלתי לאיזו עלייה שתשנה קצת את מנח הגוף ואולי תאפשר מסתור כלשהו מהרוח. גם הק"מ ה100 עובר ואני מתחיל לחפש את נקודת הסיבוב של הר סגור שבה נסתובב אחרי 160 ק"מ. רואה את נקודת הסיבוב ויודע שיש עוד 20 ק"מ מהירים יחסית עד הסיבוב בעין נטפים. בשלב הזה ליאור מופיע מולי ומסמן לי עם האגודל כלפי מעלה, הוא עדיין נראה טוב אבל ניתן לראות שהוא כבר בשלב החפירות. מסתובב בעין נטפים וסופסוף רואה קצת קהל. עוד 40 ק"מ ואני כבר  די מותש, הקטע מכאן ועד נקודת הסיבוב בהר סגור משופע בעליות וברוח פנים, כל עליה היא מלחמה. בשלב הזה אני חייב להשתין ולא ממש מצליח תוך כדי רכיבה, מחליט שאם אמיר שרוכב לא הרחק מאחור עוקף אז אני עוצר רגע בצד, בשלב מסויים הוא אכן עובר להוביל אבל אני מחליט שאני לא עוצר עד הסוף. השתלם, עקפתי בחזרה. נקודת הסיבוב בהר סגור פשוט לא מגיעה, סיוט, קר לי ואני מת לסיים כבר. מסתובב סופסוף ויודע שנשארו 20 ק"מ אחרונים עם הרוח בגב, ריח האורווה נישא באוויר ואני מוצא עוד כמה וואטים בתחתית החבית שמביאים אותי סופסוף לסיום המיוחל, יורד מהאופניים בקושי, מעביר את הצ'יפ לראובן וצועק לו שירוץ להביא לנו פודיום. מוסר את האופניים ומדדה לעבר השמיכה הקרובה, אני קפוא ורועד כולי, 180 ק"מ של רכיבה מאומצת לא הצליחו לחמם אותי כהוא זה. מנהל T2, פרחי, מכסה אותי בשמיכה נוספת וכך אני עולה למיניבוס שמוריד אותנו לעיר.

היה קשה, טיפוס מצטבר של מעל 2600 מטר עם רוחות חזקות וקור מקפיא, היה טוב, זמן הרכיבה היה 6:35 שעות ומתברג יפה בעשיריה הראשונה של הרוכבים. היה מפתיע לייצר תחרות רכיבה כזו לאור נתוני הפתיחה הלא מבטיחים (מיעוט רכיבות ארוכות ומרתון שבוע קודם לכן). אני מרוצה.

השלשה שלנו מנצחת את מקצה השלשות המעורבות ומגיעה במקום השני של שלשות כללי עם זמן מצטבר לא רע לתחרות הזו של 11:15 שעות.

זהו, עכשיו שבוע מנוחה (בערך) וחוזרים להתכונן לדבר האמיתי. נגמרו המשחקים, עכשיו צריך לטפל בפציעות ולהתחיל להתאמן ברצינות לקראת הקיץ הבא עלינו לטובה.