מרגע שראיתי את הפרסומים הראשונים על הגראן פונדו הישראלי הראשון, ידעתי שזו תהיה רכיבת יום ההולדת שלי. 164 ק"מ, שהפכו מאוחר יותר ל-169 ק"מ, 3200 מ' טיפוס, מסלול יפהפה מהגלבוע לחרמון. אימון מצויין לאיירונמן, רכיבה נפלאה כשלעצמה, ואם גם מספקים לי כבישים סגורים ושתיה בדרך, מי צריך יותר מזה?

חפירה קצרה לפרטנר, ושנינו נרשמים, בידיעה, שהמקצה הארוך איננו תחרותי. בהמשך מתפרסם לוח זמנים ואני מניחה, שאין לי סיכוי להגיע מהגלבוע לחמת גדר בזמן, שיאפשר זינוק למקצה הבינוני-תחרותי. בכלל נראה לי לא הגיוני, שמשתתפי המקצה הארוך יתחרו נגד משתתפי המקצה הבינוני התחרותי (מדידת הזמנים מתחילה רק בחמת גדר, ואין הפרדה בין אלה שהגיעו לקו הזינוק רעננים ובין אלה שטחנו 75 ק"מ עד שם).

ימים ספורים לפני האירוע, מתפרסמת הודעה, שיתאפשר למשתתפי המקצה הארוך להשתתף גם בתחרותי הבינוני- והפרטנר לוחץ עלי לבקש צ'יפ למדידת זמנים. נראה לי מיותר, אבל הוא משכנע אותי, שגם אם אזנק מחמת גדר חצי שעה או אפילו שעה אחרי הזינוק הרשמי, אוכל לסגור פערים משמעותיים בעליה. אני מחליטה שאין לי מה להפסיד, ומבקשת צ'יפ.

הפרטנר מבקש ממני לפחות פעמיים בשבוע, לקראת הגראן פונדו, שאנסה לשרוד בפלטון לאורך רמת הגולן, אחרת יצטרך לעבוד לבד מול הרוח. אני מבטיחה לנסות.

מגיעים ביום הגדול למיתחם הסקי בגלבוע. אני ממלאת את הכיסים בחטיפים, כריכים, ג'לים ומגבונים. ניגשת לשירותים ומגלה שיש צדק בעולם. הפעם התור הוא אצל הגברים, ואילו שירותי הנשים פנויים לגמרי. לא לאורך זמן… הגברים מתנצלים יפה ונכנסים לשירותי הנשים. אי אפשר להאשים אותם, הייתי נוהגת בדיוק כמותם במצב ההפוך.

מסירת שקיות לפדקס (מי היה מאמין שנעלי ריצה במידה 10 גברים ייכנסו לתוך מעטפה?), הרכבת מספר וצ'יפ על האופניים. זינוק איטי וצפוף, אבל מהר מאד נפתחים רווחים בעליה. החימום מתבצע בעליה לגלבוע. אני עוברת במדוייק על פס האמצע של מעברי הבקר, מצליחה לעבור כך בכולם למעט הראשון שמתפספס מעט. תירגול של שנתיים עושה את שלו. בגלבוע אני מרגישה ממש כמו בבית, מטפסת לי ברגוע, לא ממהרת לשום מקום. ירידה מהירה לשדי תרומות ועוצרים. המארגנים והמשטרה מעכבים את כולם במשך כחצי שעה, בינתיים צביקה פישמן שואל אותי אם אני "רצה רחוק". אני מאשרת ומוסיפה שאני מעריצה אותו מרחוק… יוצאים שוב לדרך, עכשיו כבר צריך להכנס לפלטון ולהשאר איתו. כרגיל, במישור קשה לי יותר מאשר בעליה, ואני מתאמצת מדי פעם כדי לא לנשור מהפלטון. מתיישבים מאחורי קבוצת זון 3 ואני מוציאה את נשמתי כדי לשרוד בפלטון. שוב עצירה, הפעם באלונית בחמדיה. כאן יש המון אוכל. צביקה פישמן קורא לזה גרנד מימונה… כמה דקות, ושוב יוצאים. שוב אני מוציאה את נשמתי, בטוחה שעד חמת גדר אני נשרפת ומתפגרת. ישנם קטעים שבהם הרכיבה בפלטון הדוהר עוברת בנוחות, בקטעים אחרים אני נזקקת לקצת עזרה מהפרטנר, שדוחף אותי קדימה ומזהיר, שמאחורינו יש מדבר, מי שלא נשאר עם הפלטון הקדמי, לא קיים… מתקרבים לצמח ואני מתחילה להבין, שכנראה נגיע בזמן לזינוק התחרותי. שעתיים וחצי נטו רכיבה, לפי הגרמין שלי, לא כולל עצירות משטרה ומינהלות, ואנחנו בחמת גדר. כאן ממתינים גם רוכבי המקצה הבינוני. ממתינים וממתינים וזינוק- אין. כל החימום שלי יורד לטימיון. ואז מזנקים, בעליה הכי שווה בסביבה. זו הפעם השלישית בחודש אחד שאני מטפסת בעליה של מבוא חמה. בעצם גם בגלבוע ביקרתי בערך שלוש פעמים בחודש האחרון. בעליות כאלה אני פורחת. גם נשמתי רוצה לפרוח, אבל אני מקצצת את כנפיה, עולה, עוקפת, נעקפת, נאמנה לקצב שלי, סוף סוף אני חופשיה לרכוב בקצב שלי ואיני צריכה לרדוף אחרי שום פלטון. אבל העליה מסתיימת די מהר, ומתחיל להתגבש לו פלטון. רוכבים מקבוצת זון 3, רוכבים מקבוצות נוספות ועוד כמה מפה ומשם, הפלטון הולך וגדל, אני מנסה להתחבא בתוכו, הפרטנר עובר קדימה ומשתתף בהובלה. אני מוציאה את נשמתי אבל שורדת. ברמת מגשימים עוצרים למלא איזוטוני. רוב רוכבי הפלטון, בעיקר אך לא רק, זון 3, אינם עוצרים וממשיכים הלאה. חלקם ישלמו בהמשך על כך. מילוי קצר ויוצאים. הפרטנר בטוח שנתפוס "רכבת" נוספת. מפה והלאה, זה לא ממש קורה. רוכבים לבד, פה ושם מצטרפים אל רוכב או רוכבים בודדים נוספים, בשלב מסויים הם נושרים ואנו ממשיכים הלאה. אם כבר תופסים רוכבים חזקים יותר, אז אני מתקשה להחזיק מעמד בקצב שלהם. בכל זאת נוצרים חיבורים זמניים בדרך,  פעם הפרטנר מוביל, פעם הרוכבים האחרים מובילים, רק אני כמו פרזיטית אמיתית, מחפשת גב רחב להתחבא מאחוריו. כישורי הישיבה בפלטון שלי ירודים ביותר, וכשאין ברירה אני מצייצת לפרטנר: "פינוקיו, חכה לי!" את אופציית פינוקיו אני שומרת רק למקרים שבהם כבר לחצתי עד הסוף, ובכל זאת נפתח פער ביני ובינו או ביני ובין הרוכב שלפניי. ישנם קטעים שבהם אני מחפשת את האירובר, אבל פירקנו אותו מהאופניים לכבוד התחרות, מאחר ונאסר לרכוב עם אירובר במקצה התחרותי. נסתפק בדרופים, בלית ברירה. בתחנת ההזנה הבאה אנחנו פוגשים חלק מהרוכבים שלא עצרו ברמת מגשימים. שוב מילוי בקבוקים מהיר ולדרך. ממשיכים בנסיונות להתחבר לרוכבים נוספים. אני אוכלת בכל חצי שעה, פעם ג'ל, פעם חלק מחטיף. זה עובד לי מצויין. מתחברים לחבורת רוכבים, הם והפרטנר מתחלקים בהובלה, מתישהו הם מתעייפים, נפתח פער בינם ובין גבו של הפרטנר, אני נפרדת מהם,  מצמצמת את הפער וממשיכים קדימה, לחפש את הגב הבא. הפרטנר מחכה לי כל הדרך, מנצל את הזמן כדי לצלם אותי, למקרה שצלמי האירוע יפספסו משהו…

להבדיל מרכיבות השבת שלנו, בהן אני נהנית מהנופים שבדרך, הפעם לא שמתי לב בכלל לנוף, הייתי מרוכזת כולי ברכיבה, בהישרדות בפלטון, ברדיפה אחרי גבו של הפרטנר כאשר שנינו לבד, ובעליות- בטיפוס הממכר. נדמה לי שלא הפסקתי לחייך לרגע אחד, גם כשסבלתי. הרכיבה עוברת כמו חלום. אנחנו מצטרפים לכמה רוכבים ביער אודם, אבל עד מהרה כל המאמץ יורד לטימיון- משטרת ישראל עוצרת את כולנו בכניסה לכפר מסעדה. הרוכבים המהירים יותר, שהספיקו לעבור שם לפנינו, כבר דוהרים בדרכם למעלה. אנחנו- תקועים במקום לפי גחמות משטרת ישראל. הפרטנר גוער בהם- זו תחרות, אנשים הוציאו את נשמתם כדי להגיע לפה לפני אחרים, ואתם עוצרים אותם? התשובה המרגיזה- תאכלו תפוחים בינתיים… אני מחליטה לא להתעצבן. לא יעזור לי. עכשיו כל הנשים מאחור יכולות לצמצם פערים. בשביל מה עבדתי קשה עד כאן? אני מוצאת שם עוד שתי נשים שהגיעו לפניי. לא ברור לי כיצד. אבל אז מתברר, שהן במקצה הבינוני, ובכלל יצאו לדרך שעה לפני הזינוק הרשמי, ללא צ'יפ, פשוט לא רצו לחכות זמן רב לזינוק, שהתאחר מאד. בהמשך יתברר לי שרבות מהנשים (וגם גברים) במקצה הבינוני יצאו כשעה לפנינו לדרך, כך שאלה שהגיעו לפני לחרמון, כלל לא זינקו איתנו. זה גם מסביר, כיצד הגענו אל רוכבים איטיים, שעקפנו אותם במהירות, ולא הבנו מתי הספיקו להקדים אותנו… מישהו בדרך מודיע לי שאני האשה הראשונה, אבל אני לא ממהרת לקנות את זה, אין לי מושג מה המיקום שלי אבל כל מיקום שהוא לא ישנה את הרכיבה שלי. אני נותנת מה שיש וזהו. אחרי שהמשטרה מאשרת, יוצאים לדרך במסעדה. הפרטנר שועט קדימה ואני בעקבותיו, מפה ועד החרמון מעט מאד רוכבים יעקפו אותנו. קצת בלגן עם התנועה במסעדה, רכב נתקע לפניי ומעכב אותי, אחר כך רכבים יוצאים מחניות ואני צריכה לצעוק להם שיעצרו, הכביש ממסעדה לכיוון מג'דל שמס אינו סגור הרמטית, פה ושם מכוניות עצבניות עוברות שם. טוב לי בעליות, מתקדמים יפה, והנה הקיר של מג'דל שמס. מייד אחרי הסיבוב, עמדת מוסיקה ועידוד. "כל הכבוד, גברת!" צועק הכרוז, והפרטנר צוחק עלי, שיום אחרי יומולדת 40, אני כבר "גברת". הנה השער, מפה יש עוד בית אורן קטן וזהו. אני סופרת קילומטרים לאחור. עולה בקצב העליות שלי, כאן הכי טוב לי, בלי לרדוף אחרי אף אחד. מזג האויר מושלם מהבוקר וממשיך להיות מושלם. גם מצב הרוח שלי כזה. לא מאמינה, אבל זה תיכף נגמר! בחצי הקילומטר האחרון שני חברים של הפרטנר שועטים קדימה ועוקפים אותי, שלא יגידו שסיימו אחריי…הנה קו הסיום. כבר? מרק חם, סנדוויץ' ענק, החלפת בגדים. עדיין אין לי מושג מה המיקום שלי. ממתינים בסבלנות. טקס גביעים. קצת מבולגן. בסוף זה מגיע. מקום ראשון בנשים. ואוו. לזה לא ציפיתי. ולחשוב שבכלל לא התכוונתי לקחת צ'יפ למדידת זמנים…

החיוך נשאר על הפנים מרגע הזינוק ועד עכשיו.

לא יכולתי לבקש רכיבת יומולדת (40) טובה יותר ומהנה יותר.

מרתון ירושלים 2012- הקשה מכולם

ההכנות למרתון ירושלים 2012 החלו זמן רב לפני ישראמן 2012. הגדלתי נפחי ריצה ואגרתי ריצות ארוכות עוד לפני הישראמן, בידיעה שסביב הישראמן יהיו שבועיים-שלושה ללא ריצות ארוכות, וככל שהרגליים יאגרו יותר זכרונות, כך יקל עלי לשוב לשגרת המרחקים הארוכים. החורף הסוער זימן לי אינספור הזדמנויות לרוץ בגשם, ברוח, בקור ובברד, ולמעט המסכמת, בת 40 ק"מ באיזור גבעת עדה, שזכתה להתקיים ביום יפה, מרבית הריצות שלי היו מהסוג המחשל.

אימוני איכות היו מעט מדי, בין השאר משום שה-ITB ברגלי השמאלית הרים את ראשו ונדרשתי למשנה זהירות.

המאמן התכוון, שאעשה את המרתון במהירות מתונה, בהיותו מרתון בדרך לאיש ברזל, ולא מטרה בפני עצמה.

אני, לעומת זאת, רציתי יותר. ידעתי בתוך תוכי שישנה ירידה כלשהי במהירות הריצה, ואין מצב לשחזר את ה-3:24 שעות מהשנה שעברה (גם המסלול שונה, אבל אין לי דרך לדעת האם זה בעוכריי או לא). קיוויתי לסיים סביב 3:30 שעות. את הארוכה האחרונה רצתי על קצב 5:09 דקות לק"מ, 40 ק"מ לא פשוטים, אבל אפשריים. 9 ימים לפני המרתון- ריצה בקצב מרתון במשך כשעתיים- שמרתי על קצב 4:44 דקות לק"מ, זה הקצב שלי במרתון טבריה 2010, בתקופה שבה טרם רכבתי על אופני כביש (ובאותה תקופה השבתתי את אופני השטח למשך 3-4 שבועות טרם המרתון). שתי הריצות האלה הפיחו בי תקווה לתוצאה טובה.

התכנית שלי נראתה כמו תכנית של מי שמתאמנת לאיש ברזל, לא מצאתי בה סימנים לטייפר משמעותי. המאמן הזכיר לי, שהמרתון הוא "על הדרך" וחשוב להמשיך להתאמן גם אחריו ולא להכנס להשבתות מחמת פציעה. פה ושם קצת קיצצתי במשך הרכיבות בשבוע האחרון, אבל בניגוד לשנה שעברה- לא היה לי טייפר ממשי. בשבת האחרונה שלפני המרתון עוד רכבתי כ-100 ק"מ, אמנם בקצב נעים, וגם 3 ימים לפני המרתון עדיין רכבתי, קל כמובן. ידעתי שאשלם מחיר כלשהו בתוצאה, הייתי מוכנה לשלם, אלא שטעיתי בהערכת גובה המחיר…

יומיים לפני המרתון, ההתרגשות מתחילה לטפס, יחד עימה מופיעה צרבת קשה. אני מכפילה את צריכת הלוסק ומקווה לטוב. יום לפני המרתון- חצי שעה ריצה קלה עם כמה מתגברות. הרגליים כבדות. אני מסבירה לעצמי שזה בטח טייפריטיס, שיעבור עד הזינוק.

מגיעים לירושלים. קר וגשום ומגעיל. כמו לפני שנה. אבל אני בטוחה שעד הבוקר יהיה בסדר, כי כך בדיוק היה בשנה שעברה! הרוח משתוללת, ואני מקווה שעד הבוקר היא תשכך.

הקור גורם לי לחשוב שוב על תכנית הלבוש שלי, שכללה חצאית ריצה וגופיה בלבד. אני מוסיפה חולצת "זרוק אותי בדרך" וגם שרוולונים (כתום זוהר, שיתאים לבגדים, רק חבל ששרוולי הקומפרשן הם בוורוד ולא בכתום כמתבקש).

לילה לא שקט. מבט חטוף החוצה בבוקר ואני אומרת: "אוי ואבוי". הרוח פורעת את צמרות העצים בפראות. אם לא ציינתי זאת, החורף הזה כבר יצא לי מכל החורים. אני מתחילה להפנים, שזו הרוח שתלווה אותנו במרתון. יוצאים בריצת חימום אל אוהל הפקדת החפצים. בן זוגי, שאמור להשתתף בריצת ה-10 ק"מ, מלווה אותי לשם, ורק בקו הזינוק לוקח ממני את מעיל הגשם שלבשתי, וכן את הכפפות שאני מסירה ממש על הקו.

ג'ו, חברץ טוב, הבטיח לרוץ יחד איתי. אנחנו עומדים בגשם, מזנקים לדרך. כבר מההתחלה אני מרגישה, שמשהו לא עובד. בשנה שעברה הצלחתי, ללא שום מאמץ, לפתח מהירויות גבוהות בירידות, פשוט זרקתי רגליים קדימה ועפתי. הפעם זה לא קורה. אני אומרת לעצמי שזה הקור, עוד מעט נתחמם והכל ישתחרר. עוד כמה קילומטרים עוברים. ג'ו לוקח את בקבוקי המים בשבילי, גם עוזר לי להפטר בדרך מחולצת זרוק אותי. הכובע נגד גשם עף לי מהראש, ואני מוותרת עליו, שיישאר על הכביש, כי אין לי עצבים להלחם נגד הרוח גם בחזית הזו. 8 ק"מ לתוך הריצה ואני מרגישה עייפות שרירים כמו אחרי 30 ק"מ. לא טוב. בשלב הזה הקצב עדיין בסדר, 4:50 דקות לק"מ. אבל אני מתחילה להבין, שיש בעיה. הרוח מכה בכל עוזה, בירידות אני מוצאת את עצמי בקצב של מישור או אפילו בקצב של עליה. לא מצליחה לפתח מהירות. במישורים, שמירת הקצב של 4:50 או פחות מזה, כרוכה במאמץ רב. אני מתחילה להרפות, מחשש שמא אגזים במאמץ ואתקל בקיר. אני מנסה להבריח את המחשבות שמתרוצצות לי בראש (לא כיף לי. בשביל מה אני צריכה את זה? מה רע לי לרוץ לאט ביערות ובהרים? בשנה שעברה היה לי כל כך כיף כאן, למה לא פרשתי בשיא?). אני תוקפת את השדים שוחרי ה-DNF בעידוד עצמי, כבר רצתי ברוחות כאלה, בגשמים כאלה, מרחקים די דומים. לא יקרה כלום אם אסיים ב-3:40 שעות. לא יפטרו אותי מהעבודה (אני עצמאית…), מי שאוהבים אותי יאהבו אותי בדיוק באותה מידה, גם אם אסיים אחרי 4 שעות וגם אם לא אסיים בכלל. ג'ו רץ כמה מטרים לפניי, קצת מושך אותי להתאמץ, אבל אחרי 20.5 ק"מ, 1:40 שעות, אני מחליטה סופית, שזה איננו יום לתוצאה. אולי נתחיל להנות? אני מביטה סביב. מצטערת. הנוף של חיפה יותר מדבר אלי. למה לא רואים ים מעבר להרים ולעצים???

בשלב כלשהו, נכנסת לפנינו מתוך רחוב צדדי חבורת חיילים שרצים בקצב סבבה וחוסמים את הדרך. אני מתקרבת ושואגת: "הלו, פנו דרך!" הם זזים הצידה ואני חולפת על פניהם כמו רוח. צריך כנראה לעצבן אותי כדי להוציא ממני קצב של 4:15 דקות לק"מ… אחרי זמן מה חוזרת לקצב המדוכדך שלי. פתאום רצי החצי מרתון נכנסים לנו למסלול ונהיה צפוף בטירוף. עכשיו אני צריכה להילחם גם ברוח, גם בעייפות, גם לעקוף מימין ומשמאל, מדי פעם אני נרדמת ונכנסת לקצב איטי של אלה שרצים לפניי. לא טוב. איפה המוג'ו שלי? איך הצלחתי לאבד את חדוות הריצה הבלתי נדלית שלי דוקא במרתון הזה? בשנה שעברה לא ירד לי החיוך מהפנים מקו הזינוק ועד לסיום, ועכשיו אני לא חושבת שיצא לי חיוך אחד אפילו!

נכנסים לעיר העתיקה ואני תוקעת ראש ברצפה, רק לא להחליק פה על האבנים. יוצאים מהשער, הללויה. לא החלקתי. מי אמר שלא קורים דברים טובים במרתון הזה?

אני לוקחת ג'לים כמו שעון. את הראשון אפילו הקדמתי, כי הבנתי שאני זקוקה לחיזוק. הטראנס באוזניות מעצבן אותי, במיוחד לאור העובדה שהרוח שורקת לי בתוך האזניות, עכשיו מתאימים לי השירים הישראליים שבהמשך הפלייליסט, אבל אין לי זמן להתעסק עם זה. הגשם בא והולך, אני כבר לא רואה שום דבר דרך משקפי השמש האופטיים, מסלקת מים מהעדשות עם האצבעות, מדי פעם מסירה את המשקפיים ומנגבת בגופיה. לא עוזר. יש גם אדים. מדי פעם רצה עם המשקפיים ביד. מעודדים בצדי המסלול, יש כאלה שקוראים בשמי, אני לא במצב של זיהוי אנשים. אני בהישרדות. לפחות שום דבר יוצא דופן אינו כואב לי. בעצם כל השרירים כואבים, אבל לא במידה שמפריעה לרוץ. אני כבדה ועייפה, ושונאת את הרוח. כן, זו אותה רוח לכולם, אבל צרת רבים אינה מנחמת. ג'ו אומר לי, בואי נעקוף את ההיא מקדימה, רק 200 מטרים יש לך לסגור עליה. ביום אחר זה היה עובד. עכשיו אני אפילו לא עונה לו. אין לי אנרגיה. רק לסיים כבר. לא אכפת לי מי לפניי ומי מאחוריי. כבר מזמן עקף אותי הפייסר של 3:30 ואני יודעת, שאני רחוקה מהתוצאה הזו. לפחות לרדת מ-3:40? הקילומטרים עוברים ואני כבר מזמן עזבתי את השעון, מדכא אותי להביט בו. אין הבדל כמעט בין הקצב שלי בעליות לקצב במישור. אין נחמה בירידות כי כולן מול הרוח. בירידות אני מגיעה לקצב שתכננתי למישור… באופן הזוי, הרוח נמצאת מולי כמעט לאורך כל הדרך, מתישה וכותשת אותי. לא כיף לי, כבר אמרתי? חברצים עוברים מולי (מאחוריי), מעודדים, גם אלה שעוברים לפניי זורקים פה ושם מילה טובה, ואני מרוכזת בעצמי, רק לסחוב את הקילומטרים שנותרו ולגמור עם זה. אם לא די בגשם וברוח, הרי שגם הברד מצטרף לחגיגה. דוקר ומעצבן, אבל דוקא הגשם והברד משפיעים פחות על הריצה שלי. זו הרוח שהתיישבה לי על הנשמה. דוקא העליות פחות מייאשות, משום שאין לי ציפיות לקצב מסויים. אני זורמת בעליה, הרוח כמובן חייבת להתייצב בראש כל עליה ולדחוף אותנו לאחור. אבל גם בירידות היא שם, וזה כבר באמת מתסכל. תזכורת לעצמי: להיגמל מכל התייחסות לרוח. לא להתבאס מרוח. כן בטח, בפעם הבאה… 36 ק"מ מאחוריי. ג'ו מודיע לי שעכשיו נגביר. כן, ברור… אני מגבירה אבל לא קורה כלום. מגבירה מאמץ והקצב דוקא יורד. לפחות להשאר על 5 דקות לק"מ. לפעמים זה מסתדר, לפעמים לא. קילומטר אחרון. מנסה לגרד מה שנשאר כדי להגביר. ראובן מילמן מצטרף אלינו. מסיימים שלושתנו יחד, מתחבקים בהקלה. 3:40 שעות. השעון שלי בכלל מראה 42.740 ק"מ. לא יודעת איפה אספתי עוד חצי ק"מ בדרך, אולי בעקיפת רצים ושלוליות. אני מאוכזבת נורא מהתוצאה שלי, אבל מבינה שזה היה שילוב של עייפות ומזג אויר. להפתעתי אני שוב שניה בין הנשים הישראליות. שוב 2 דקות אחרי הראשונה. המיקום על הפודיום נחמד ונעים, אבל מה שהכי מציק לי- שלא נהניתי ולו לרגע אחד. לא מתאים לי לא להנות מריצה.

המאמן מרוצה. רצתי לאט (5:09 דקות לק"מ) ולא נפצעתי. במחשבה שניה, גם אני מרוצה מכך שלא נפצעתי…

זה היה המרתון הרביעי שלי (לא כולל פעמיים אולטרה מרתון) והקשה ביותר שחוויתי.

בשנה הבאה- חוויה מתקנת!