כשעברתי את קו הסיום באיירונמן ברזיל, תחרות האיירונמן הראשונה שלי, הסתובבתי כדי לוודא את הזמן הסופי שלי – 12:07.  קשה להאמין שבדיוק לפני 4 שנים, הסתובבתי כך בקו הסיום של טריאתלון נשים וראיתי 1:28. זה היה הספרינט הראשון שלי.  אין לי גנים של ספורטאית.  אני לא רזה ולא שמנה ולא שרירית במיוחד, לפחות לא בצורה ויזואלית.  האמת היא שאני באמת לא טובה בשום דבר ספציפי. בכל זאת, כשמחברים כמה תחומים יחד (שחיה, אופניים, וריצה) ומוסיפים מטרה אחת גדולה, הרבה התמדה ורצון, אני מביאה תוצאות לא רעות בכלל. ככה התגלגלתי לתוך הטריאתלון והמרחקים הארוכים, וכבר בגיל 27 יש לי איירונמן מתחת לחגורה.   

איך נכנסתי לכל זה?

תמיד נהניתי מספורט אבל אף פעם לא הייתי מסופקת מהיכולות שלי. ניסיתי שחיה, טניס, הוקי קרח, ירי, גלישה, כדור עף, טיפוס צוקים, והרשימה עוד ארוכה. הטריאתלון היה בשבילי הפתרון המושלם כיוון ש – א) אין צורך להשתעמם בענף אחד כשאפשר לשלב שלושה.  ב) יש הרבה ציוד כלומר - שופינג. ג) לרוב המתחרים הם חברותיים ומעניינים.ו- ד) יש לי תירוץ לנסוע לצד השני של העולם.  אחרי 4 שנים של טריאתלון ותחרויות של endurance אני יכולה להגיד חד משמעית שמצאתי את הספורט שלי וגם את הדרך חיים שחיפשתי. 

השתלשלות האירועים שהכניסו אותי לטריאתלון בגרסא המקוצרת הם: בצבא ישבתי כל היום. נרשמתי להולמס פלייס. ניסיתי את כל החוגים. אהבתי ספינינג. אמא שלי שחתה. גם אני שחיתי לפעמים. נסעתי לחילופי סטודנטים בארה"ב. ספינינג לא היה איכותי. התחלתי לרוץ. חזרתי לארץ. השתתפתי בכל תחרויות ה- 10 ק"מ. נגמרה עונת המירוצים. מאמן הספינינג של ההולמס פלייס אמר לי להשתתף בטריאתלון נשים. השאלתי אופניים מטיים טריאל רשפון. השתתפתי בטריאתלון נשים. קניתי אופניים. השתתפתי בעוד כמה ספרינטים. השתתפתי באולימפי באילת. השתתפתי בעוד כמה אולימפים. נסעתי לעבוד בארה"ב. פגשתי מאמן ישראלי. עשינו חצי איירונמן בפלורידה. חזרתי לארץ.  נרשמתי למרתון ניו יורק. פגשתי את חבר שלי. נרשמנו לאיירונמן ברזיל. רצנו את מרתון ניו יורק. השתתפנו בחצי ישראמן באילת.  סיימנו את איירונמן ברזיל.

איך בחרתי את איירונמן ברזיל?

כמו כל בחירה טובה בחיים – לא חשבתי עליה. ידעתי שאני אשתתף בתחרות איש ברזל מתישהו בעתיד אבל המחשבות התמוססו עם תחילת עבודה חדשה וטובענית בתור אנאליסטית טריה בבנק השקעות.  אחרי שפגשתי את חבר שלי, גיליתי שהוא מעוניין להשתתף באיירונמן ברזיל. הוא השתתף בטריאתלון תל אביב (הטריאתלון הראשון שלו), ראה קעקוע של איירונמן והחליט, ביחד עם הגיס שלו, להשתתף באיירונמן במקום אקזוטי כלשהו – הם בחרו בברזיל. אני לא התכוונתי לנסוע עד ברזיל כדי לאכול את הלב בתור צופה, אז אמרתי להם "גם אני" וכך נרשמנו שלושתינו, הישראלים היחידים, לאיירונמן ברזיל 2010.

הבסיס לאימונים שלי התחיל הרבה לפני הרישום לאיירונמן.  כבר באימונים לחצי איירונמן בפלורידה, התחלתי ללמוד איך להתאמן. המאמן שלי בזמנו היה שרון אהרון. הוא ישראלי שעבר לשיקגו בצעירותו, התחיל חברת טריאתלון וכיום מנהל את הקבוצה ומאמן נבחרת עילית אמריקאית.  שרון כתב לי אימונים בכל שבוע ואני ביצעתי כל אחד מהם בהקפדה.  התחלנו בשלב של ה Base training.  כל האימונים שלי היו בדופק נמוך מאד על מנת לבנות בסיס אירובי וללמד את הגוף לנצל בצורה חכמה את האנרגיה והשומן.  בתקופה הזאת, תקופת ה Off season, התרכזתי בטכניקה. שרון לימד אותי איך לשחות מחדש ורוב הזמן שלי בבריכה היה מושקע במבחני יכולת ב endless pool, תרגילים, וסגנונות שחיה שונים. ביליתי גם שעות נוספות בחדר כושר כדי לעבוד על ה core strength שלי, על שיווי משקל, גמישות ועוד תרגילים שנועדו למנוע פציעות. אחר כך באה תקופה של Build שבו התחלתי להעלות עומס בכל שלושת התחומים. בתקופת האימונים, שהיתי במרילנד שבארה"ב, שרון אימן אותי מרחוק. בתקופה הזאת למדתי איך להתאמן לבד. יצאתי לרכיבות של ארבע שעות עם עצמי, שחיתי שעה וחצי לבד, ורצתי בכבישי קאנטרי שוממים. בכל זאת התמדתי ולמדתי הרבה על עצמי ועל היכולות שלי באימונים בודדים שכאלה. 

ההכנות לאיירונמן ברזיל

בישראמן נפגשתי עם ליאור זך מאור והחלטתי להצטרף לקבוצה שלו – ZONE 3.  ההרגשה הקבוצתית היתה חסרה לי ורציתי להתאמן עם מאמן מקומי שמתמחה במרחקים ארוכים. כשפגשתי את ליאור הייתי כבר בתקופת ה Build של תוכנית האימונים ונכנסתי ישר לעניינים. הצטרפתי לריצה באיצטדיון, לרכיבות ביום שבת, ולפעמים לשחיה בים. האימונים היו מאתגרים אבל ניהול החיים שלי התחיל להסתבך. שעות השינה שלי התגמדו והקשו על ההתאוששות והריכוז. איכות העבודה שלי ירדה והחברות השלי כבר הבינו שאין מה להתקשר. אפשר לומר שהאימונים עצמם הם לא קשים ביחס להקרבה שנדרשת למענם.   

בתחרות כזאת ארוכה, אין הנחות. אני שחיתי, רכבתי, ורצתי, כל אימון שהיה רשום לי בתוכנית השבועית.  במקרים בודדים ויתרתי על אימון חדר כושר וזה רק היה למען השרדות באימון של היום למחרת.  ויתרתי על היום מנוחה שלי והתחלתי להזניח את עצמי על חשבון האימונים. לא היה לי זמן להסתפר או לקנות בגדים או ללכת לבנק או לראות טלויזיה. ארוחות יום שישי הסתיימו מוקדם כדי להתכונן לרכיבת שבת, והתחלתי לגמוע מרחקים.  זה אולי נשמע נוראי אבל כשיש מטרה מול העיניים, סדר העדיפויות משתנה ורק חשבתי על הקריין בקו סיום כשהוא אומר “Anat Kramer, You’re an IRONMAN”. 

עם התמיכה המקצועית של זון 3 ,התמיכה הנפשית מחבר שלי, והתמיכה הכלכלית של העבודה שלי, מצאתי את עצמי בטיסה מפנקת לברזיל עם העיתון של Triathlete Magazine, אספרסו ביד, וגרבי קומפרשן על הרגליים.  הייתי מוכנה. לפני התחרות דיברתי עם ליאור. הוא אמר הרבה דברים שכבר ידעתי אבל תמיד טוב לשמוע. בסוף הוא אמר לי את המשפט הכי קיטש שיש – Race your own race. 

התחרות

Race your own race.  לא ידעתי באותו הרגע אבל זה דווקא המשפט שאמרתי לעצמי בקול רם שוב ושוב על האופניים ובריצה (בשחיה יצאו רק בועות). מדהים איך ביום אחד הכל מתחבר ומגיעים לזריחה המדהימה של ברזיל, התרגשות מתגברת של 1,650 אנשים, המנון לא מוכר, פיפי ששכחתי לעשות, ובסוף יריה של זינוק.

כשקראתי תיאורים של תחרויות, תמיד יש פירוט ארוך על המחשבות העמוקות שעוברות בראש תוך כדי תחרות.  השאלה הכי מתבקשת של בן אדם נורמאלי לגבי תחרות של 12 שעות זה: "מה חשבת במשך כל השעות האלה?". אני הייתי רוצה להגיד לכם שפתרתי את בעיית החימום הגלובאלי, אבל אני מודה שעם כל הרצון הטוב, אני רק חשבתי על התחרות ועל התזונה. בצורה לא מפתיעה בכלל, התחרות התחילה והסתיימה כמו כל תחרות אחרת. כשעקפו אותי, דאגתי להדבק לתוכנית ולשמור על דופק. כל שעה, לקחתי כדורי מלח, כשהרגשתי שתוכנית התזונה לא מתאימה, חטפתי בננה. כשחבר שלי חלף על פני, קיבלתי אנרגיות. וכשהגיע הזמן לסיים, הנפתי את הדגל, ניגבתי את הריר, דפקתי חיוך כל כך גדול שנראיתי אסייתית, ואפילו נזלו לי כמה דמעות התרגשות.

אני בוחרת לא לתאר את התחרות על כל שלביה אלא להדגיש כמה דברים שלמדתי במהלך ההכנות ובתחרות עצמה:

1.      כל בן אדם בריא יכול להשתתף ולסיים איירונמן. 

2.      לא חייבים לבחור יעד "פופולרי".  אפשר פשוט למצוא יעד מעניין, לבחון טיפה את המסלול ולהרשם.

3.      תדאגו שיש לכם מספיק זמן להתאמן ושזה לא יפגע יותר מדי בחיים שלכם לטווח הארוך. תהיו מוכנים להקרבות.

4.      אם כבר הקדשתם שישה חודשים מהחיים שלכם, תקדישו עוד שבועיים. תשלחו את האופניים לארץ, תנוחו כמה ימים ותתחילו לטייל. 

5.      אפשר להתאמן לאיירונמן עם מאמן (כמוני) או בלי מאמן (כמו חבר שלי וגיסו).  שלושתינו סיימנו בפחות מ- 13 שעות, עם חיוך על הפנים ואינפוזיה בווריד. 

6.      אפשר להתאמן לאיירונמן עם נסיון מינימאלי בטריאתלון. אל תקשיבו לאנשים שאומרים לכם 'לא'.  יש לא מעט מאמנים שאמרו לחבר שלי ולגיסו שהם עושים טעות. תגבשו החלטה עם עצמכם, תתאמנו כמו שצריך, תנוחו כמו שצריך, תאכלו כמו שצריך, ולכו על זה. 

7.      תקשיבו להמלצות של כולם תחליטו בעצמכם מה מתאים לכם ומה לא. 

8.      החוכמה של התחרות זה להדבק לתוכנית. הכושר לא משתפר תוך כדי תחרות, צריך להיות ריאליים בקשר למאמץ ולהתגמש לתנאים שלא נמצאים בשליטתך. 

9.      תקראו. בדיעבד, הייתי צריכה לעשות את זה יותר. תקראו Triathlete Magazine, מאמרים, צפו בקליפים ב Youtube. גם אם יש לכם מאמן. מומלץ לדעת מה ולמה עושים דברים מסויימים.

10.  תסמכו על האימונים שלכם ועל המאמן שלכם. כשהחלפתי מאמן היה לי קשה מאד לעזוב את שיטת האימון שהכרתי ולהתחיל לסמוך מחדש. תהיו סקרנים ותשאלו שאלות אבל אם כבר בחרתם מאמן, אתם צריכים לסמוך עליו בעיניים עצומות.

11.  כולם יגידו לכם בהקשר של איירונמן ראשון שהזמן לא משנה, "פשוט תהנו".  בגישה כזאת, התחרות שלי היתה לוקחת 15 שעות או יותר. התוצאה היתה חשובה לי וגם נהניתי מאד – אין סתירה בין הדברים.

הרגע הכי מאושר שהיה לי בתחרות היה אחרי העליה הכי תלולה בריצה. כולם הולכים את העליה הזאת – כולם.  ליאור אמר לי לרוץ את העליה בגלל שמבחינה ביומכאנית זה עדיף. לכן רצתי את העליה הכי קשה בתחרות.  אחרי שהגעתי לפסגה, הרגשתי שהגוף שלי צריך משהו מעבר לג'לים הסטנדרטים. למזלי, היה Aid Station בקרבה ולקחתי בננה. הבננה היתה בערך רבע מבננה ישראלית ממוצעת אבל מפוצצת בטעם. היתה לי חגיגה בפה ולכמה שניות אני ראיתי את הנוף של הים וחופי האי של פלוריאנאפוליס. שכחתי שאני בתחרות וקלטתי שאני בברזיל עם הבן אדם שאני הכי אוהבת, בצד השני של העולם ועושה איירונמן...  הייתי היחידה עם חיוך בסוף העליה הכי קשה בתחרות.