צמתים מנטליים ברכיבות ארוכות

אחת האמירות הכי שכיחות בעולם הסבולת הינה: "היא יודעת/לא יודעת להוציא מעצמה את המקסימום ביום התחרות" או "הוא יודע/לא יודע להוציא מעצמו את המקסימום ביום התחרות". מעניין. אבל מה זה בדיוק המקסימום הזה שכולם מדברים עליו? וכיצד לומדים להוציא אותו ביום התחרות?

לפעמים כשאני מרצה, אני בוחר לפתוח את ההרצאה בתרגיל נחמד במקום להציג את עצמי כמקובל. אני מבקש מכל אחד ואחת בקהל לעמוד ולמתוח את ידיו מעל ראשו הכי גבוה שהוא מסוגל לכיוון התקרה. כשכולם עומדים עם ידיים מתוחות הכי גבוה שהם יכולים אני מבקש מהם לתת עוד פוש קטן ולהימתח עוד טיפה למעלה. במרבית המקרים לפחות חצי מהנוכחים באולם מצליחים להימתח עוד 3-5 סנטימטרים כלפי מעלה. אבל איך זה יכול להיות? האם ייתכן שבעקבות הבקשה השניה שלי הם שיפרו את הגמישות שלהם או האריכו את השרירים, הרצועות, והגידים בגופם? כנראה שלא. גם הספרינט שאנחנו נותנים בקלומטר האחרון במרתון או באיש הברזל הוא כנראה לא תוצאה של הג'ל שאכלנו והסוכרים שהיו בו. יש לזה כנראה הסבר אחר ומיד נדון בו.

באחד הפוסטים שלי בבלוג כתבתי על כך שההכנות לתחרוית סבולת ארוכות משולות בעיני למערכת החיסון. הסברתי על הצורך לחשוף את הגוף למינונים מוחלשים של "המחלה"/המאמץ הצפוי על מנת שיפתח נוגדנים מתאימים שיעזרו לו להתמודד עם המינון המלא ביום התחרות. החשיפה הפיזיולוגית הזאת, במידה והיא נעשית נכון, מחזקת את הגוף ומגדילה את הסיכויים שהוא יעמוד בעומס ולא יקרוס.

האימונים הפיזיולוגיים מגדילים את "המקסימום" של הגוף. הם קובעים את מה שאני מכנה "תחום האפשרי". תחום האפשרי הוא התשובה שלי לכל אלה שנוהגים לחזור בכל הזדמנות על המשפט הצבאי הנדוש והמעצבן: "הכל בראש". אם הכל היה בראש לא היינו צריכים להתאמן. היינו קמים מהכורסא, מנקים את הבמבה מהחולצה, ויוצאים לרוץ מרתון. לא סתם מרתון. מהר. סביב 3 דקות לקילומטר כמו גברסילאסי. הרי הוא לא יותר חזק מאיתנו בראש. כולנו היינו בסיירת.

טוב. אז כנראה שלא הכל בראש. לשחות עם פלפס, לרכוב עם אוונס, ולרוץ עם גברסילאסי זה טיפה גדול עלינו פיזיולוגית. זה מחוץ לתחום האפשרי עבורנו. לפחות במקרה הזה הראש שלנו הוא לא רלוונטי. הראש הוא לא המגבלה כי זה מעבר למקסימום שלנו.

המקסימום על פי השקפתי, הוא הגבול העליון של "תחום האפשרי" שלנו. תחשבו לרגע על תחום האפשרי שלנו כעל מצבור של כסף מכוסה באדמה. ככל שנחפור קשה ועמוק יותר כך נתעשר יותר. השאלה היא כמה אנחנו מוכנים להתאמץ בשביל לצבור עוד כסף וכמה כסף יספק אותנו ויגרום לנו להחליט שהרווחנו מספיק ואין לנו רצון להמשיך להתאמץ.

מצבור הכסף הוא תחום האפשרי שלנו. עוצמת המעדר, קצב החפירה, ומשך החפירה ייקבעו על ידי היכולת המנטלית שלנו באותו רגע. אנחנו יכולים לחפור מעט, לאט וחלש ולצבור מעט כסף או שאנחנו יכולים לחפור הרבה, מהר, וחזק ולצבור הרבה כסף. אין סיכוי שנחפור בור בעומק 10 מטרים תוך שעה בדיוק כמו שאין סיכוי שנשחה עם פלפס. אבל בהחלט יש סיכוי שנחפור בור בעומק 2 מטרים בשעה אם עבדנו מאוד קשה. בור בעומק 2 מטרים הוא בקצה העליון של תחום האפשרי שלנו. חברת תיירות עם אופניים 

במונחים של תחרוית סבולת ארוכות הכושר הפיזיולוגי שלנו יכתיב את תחום האפשרי שלנו. אבל מה שייקבע את היכולת שלנו לגרד את הקצה העליון (להוציא מעצמנו את המקסימום) הנה היכולת המנטלית שלנו. או באופן יותר ספציפי המסרים שנעביר לגוף שלנו מהמח.

תחרויות סבולת ארוכות הן מלחמה של סבל והיכולת להתמיד בו. היכולת שלנו להתמיד בסבל מושפעת מהתפיסה שלנו לגבי משמעותו. חשיבות הסבל היא סובייקטיבית ומשתנה בין סיטואציה אחת לשניה. אני אוהב לדמות את הסבל שלנו למתג אורות מהדור החדש. כזה שניתן ללחוץ עליו כדי להדליק או לכבות אבל אפשר גם לסובב אותו על מנת לשלוט בעוצמת התאורה. העניין במתג מהדור החדש הוא שיש לך למעשה גם אפשרויות דיכוטומיות (להדליק/לכבות) וגם אפשרויות על קו רצף (כיוון עוצמת התאורה).

תחרויות סבולת ארוכות מורכבות מרצף ארוך של מתגי תאורה מהדור החדש. ספורטאי שיודע להוציא מעצמו את המקסימום הוא כזה שאצלו כל מתגי התאורה (הנכונות לסבול) לאורך המסלול דולקים ומכוונים על העוצמה המרבית. הוא מתחרה בקצה העליון של גבול האפשרי שלו ומגיע לתוצאות בהתאם. אבל כאלה יש רק מעטים. רובנו מתלבטים בכל פעם שאנחנו עוברים ליד מתג כזה במהלך התחרות. כמה עוד אני מוכן לסבול? בשביל מה?  אלה הם הצמתים המנטליים שלנו בתחרויות. ההחלטה שנקבל בכל אחד מהצמתים המנטליים היא שתקבע בסופו של דבר את היכולת שלנו להוציא מעצמנו את המקסימום בתחרות.

מהנסיון האישי שלי כספורטאי וכמאמן, ומשיחות ותחקירים שקיימת עם ספורטאיי סבולת רבים במהלך עבודתי, עולה כי ההחלטות שאנחנו מקבלים בצמתים המנטליים מבוססות בעיקר על הפער בין מה שציפינו שיקרה בתחרות לבין מה שקורה בפועל.

אני מחלק את קטגוריות הפערים לשלושה סוגים:

  1. פערים המבוססים על תחושה בפועל ביחס לתחושה צפויה
  2. פערים המבוססים על זמן/קצב בפועל ביחס לזמן/קצב צפוי
  3. פערים המבוססים על מיקום בפועל ביחס למיקום צפוי

כל אחד מאיתנו מגיע לתחרויות סבולת ארוכות עם מחשבות וציפיות מסויימות. אולי אפילו תוכנית תחרות ספציפית המבוססת על אחת משלושת הקטגוריות שהצגתי. אחרי הזינוק דברים מתחילים לקרות די מהר. המעבד מתחיל לעשות את העבודה שלו. אתה שואל את עצמך את אתה מרגיש? מביט בשעון, מסתכל סביבך, ומקבל משוב מיידי על שלושת הפרמטרים האלה. התחרות נמשכת ובשלב מסויים מתחיל להיות קשה פיזיולוגית כי אתה עובד בחלק העליון של גבול האפשרי שלך. עכשיו נציג שני תרחישים ונבחן כיצד הם ישפיעו עליך כשתחלוף ליד מתג התאורה הבא. צומת מנטלי.

תרחיש ראשון-אתה מסיים את מקטע הרכיבה בתחרות איש הברזל בזמן מעולה ובמקום ראשון בקטגוריית הגיל שלך, אתה מחליף ציוד מהר ויוצא לריצת המרתון. מתג התאורה בצומת המנטלי שאתה נמצא בו כעת מכוון על העוצמה הכי חזקה שיש. גם בחלומות הכי ורודים שלך לא חלמת שתהיה בסיטואציה הזאת. אתה מאושר ובמצב רוח מרומם. מרגיש חזק ומלא אנרגיה. שמרת על תוכנית התחרות שלך ומצאת את עצמך ראשון. אחרי 30 ק"מ אתה מקבל דיווח שהספורטאי הבא בקבוצת הגיל שלך נמצא 2 דקות מאחור והוא סוגר עליך בהדרגה. אתה חופר עמוק (בגוף, לא בחול) ומצליח להגביר טיפה. למעשה את רץ את המרתון הטוב ביותר בחייך. הרבה יותר מהר מהצפוי. קילומטר לסיום הוא נמצא רק 30 שניות מאחור ואתה רץ עם דמעות של כאב בעיניים וחוצה את שער הסיום לפניו בפער של 8 שניות.

תרחיש שני-אתה מסיים את מקטע הרכיבה בתחרות איש הברזל בזמן חלש בשבילך ובמקום 240 מתוך 300 משתתפים בקטגוריית הגיל שלך. רחוק מאוד ממה שציפית. אתה מחליף ציוד בחוסר חשק וחושב לעצמך שאתה רק רוצה להגיע לקו הסיום. לא בא לך לרוץ. הגוף כואב ומצב הרוח שלך בשפל. מתג התאורה בצומת המנטלי הזה מכוון על עוצמה נמוכה מאוד מבחינתך. אתה גורר רגליים ובקושי מתקדם. תחרות טובה כבר לא תהיה לך ואתה מרגיש שאין לך את המשאבים לחפור עמוק ולסבול. אין טעם. אחרי 30 קילומטרים אתה עובר להליכה. די. סבלת מספיק ליום אחד.

בשני התרחישים הלא דמיוניים שתארתי היו אלמנטים מכל אחת משלוש הקטגוריות שהצגתי. רבים מאלה שאני מסביר להם את התפיסה שלי לגבי היכולת שלנו להוציא מעצמנו את המקסימום בתחרות, מעירים לי בצדק שבעצם מה שאני מתאר הוא כדור שלג מנטלי. הולך לך טוב אז אתה מרגיש טוב. אתה מרגיש טוב אז אתה יכול לסבול יותר וכך הלאה.

אני חושב שיש משהו בטיעון הזה אבל הוא לא לגמרי מדוייק. תחשבו למשל על תחרות אופני הרים שרצית לנצח. אתה מוצא את עצמך שלישי בפער די גדול משני המובילים. עוצמת התאורה בצומת המנטלי הנוכחי שלך די נמוכה. לפתע אתה רואה את המתחרה במקום השני טיפה לפניך. מסתבר שהוא נחלש והפער יותר קטן ממה שחשבת. אתה חולף ליד צומת מנטלי ומכוון את העוצמה למקסימום. עוקף אותו וממשיך לחפור עמוק. אחרי כמה דקות אתה מקבל דיווח שלמתחרה במקום הראשון הייתה תקלה טכנית, הוא התעכב וכרגע הפער עומד על 30 שניות בלבד. בצומת המנטלי הבא אתה כמעט שובר את המתג מרוב עוצמה. לא משנה אם תנצח או לא. מה שכן משנה זה שהמחשנו שלא תמיד מדובר בהכרח בכדור שלג. אם כי חשוב להודות שבמרבית המקרים זה אכן כך.

דרך נוספת להדגים את השפעת היכולת המנטלית על עוצמת התאורה בצמתים מנטליים היא לערוך למישהו טסט פיזיולוגי ולרמות אותו, לתת לו מידע לא מדוייק לגבי הביצועים שלו. לעשות עליו מניפולציה מנטלית. ניקח למשל טסט לבדיקת הספק ברכיבה על אופניים. נניח שאני עורך למישהו טסט שכזה אבל אני מסתיר ממנו את המוניטור, והחיווי היחיד שהוא מקבל הוא ממה שאני מדווח לו לגבי המספרים על הצג. הוא רוכב על 220 וואט אבל אני אומר לו שהוא רוכב על 260 וזה מדהים. תוך כדי הטסט אני אומר לו שאלה מספרים מטורפים. שיפור אדיר מהטסט האחרון. אחד הטסטים הטובים שאראיתי בחיי. מה יקרה? ובכן סביר להניח שאותו ספורטאי ימשיך לחפור עמוק או אפילו יעלה בהספקים.

בתחרות הסבולת הבאה שלכם נסו לחשוב על תחום האפשרי שלכם. על הצמתים המנטליים שאתם חולפים על פניהם בדרך ועל העוצמה שאתה מכוונים בכל אחד מהם. בהצלחה.